החלטה בתיק פש"ר 6105/09

1.         בקשת המנהלים המיוחדים לנכסי מרדכי יונה (להלן: "המנהלים המיוחדים" להצהיר כי החייב, מרדכי יונה ז"ל (להלן: "החייב"), הינו הבעלים של לפחות מחצית מזכויות הבעלות בבית מגורים הידוע כגוש 30161 חלקה 93 ברח' מגדים 22, ירושלים (להלן: "הבית").

רקע עובדתי

2.         בני הזוג מרדכי וחפציבה יונה (להלן: "המשיבה") נישאו בשנת 1957 (להלן: "בני הזוג"). חלקת הקרקע עליה נבנה הבית נרשמה ביום 4.6.68 על שם המנוחה, גב' בוליסה חפץ, אם המשיבה (להלן: "המנוחה"), והיא רשומה על שמה עד היום (ר' נסח הרישום, נספח א' לבקשה). הרישום אינו משקף את המציאות הפיזית והמשפטית. שכן, החלקה עדיין רשומה כחלקה ורישום הבית לא הוסדר למעלה מ- 40 שנה. אף שהמנוחה הלכה לעולמה לפני למעלה מ- 10 שנים בלוא להותיר צוואה, יורשיה (המשיבה ומשיבים 3-7 (להלן: "היורשים")) לא ביקשו להוציא צו ירושה. לדברי החייב, חלקת הקרקע עליה נבנה הבית נרכשה בכספי המנוחה, החייב הוא שבנה את הבית, והבנייה מומנה על-ידי המנוחה (פרו' מיום 21.2.11, עמ' 4, ש' 10-11 וכן עמ' 7 ש' 4-5). בסמוך לאחר מועד סיום הבנייה, נכנסו בני הזוג יונה להתגורר בבית, מאז הם התגוררו בו ביחד למעלה מ- 40 שנה, והמשיבה עדיין גרה בו עד היום. במשך תקופה של כ- 10 שנים לאחר בניית הבית התגוררה המנוחה בבית ביחד עם בני הזוג ולאחר-מכן עברה לגור בדירתה בה התגוררה גם קודם לכן (ר' עדות החייב, פרו' מיום 21.2.11, עמ' 5 ש' 5-9 וכן עמ' 8 ש' 5-8; כן ר' עדות אלי חפץ בפרו' מיום 8.9.11, עמ' 5 ש' 9-12). במהלך השנים נשאו בני הזוג יונה בהוצאות תחזוקת הבית והתאימו אותו לצרכיהם (עדות החייב בפרו' מיום 21.2.11, עמ' 2 ש' 18-22 וכן עמ' 3 ש' 1-8). החייב לא טען כי שילם למנוחה עבור המגורים בבית, והמשיבה לא זכרה האם שילמו למנוחה דמי שכירות במהלך השנים (ר' עדותה בפרו' מיום 21.2.11 עמ' 8, ש' 17-18). אלי חפץ, אחיה של המשיבה, העיד כי בני הזוג לא שלמו למנוחה דמי שכירות ולאחר פטירתה גם לא שלמו ליורשיה (פרו' מיום 8.9.11 עמ' 5 ש' 16-20). כאמור, גם לאחר פטירתה של המנוחה לפני כ- 10 שנים המשיכו בני הזוג יונה להתגורר בבית, ואף אחד מן היורשים החוקיים של המנוחה (חמשת אחיה ואחיותיה של המשיבה) לא ביקש להוציא צו ירושה ולא טען לזכויות בבית. 

בקליפת אגוז: לטענת המנהלים המיוחדים, המסקנה העולה מן הנסיבות היא כי הבית מלכתחילה נבנה עבור בני הזוג יונה אשר גרו בו כל השנים ולכן, לפחות מחציתו שייך לחייב. לטענת המשיבים, חלקת הקרקע נרכשה על-ידי המנוחה, הבנייה מומנה על-ידה והבית נרשם על שמה. למנוחה לא היתה כוונה להעניק לבני הזוג את זכות הבעלות בבית אלא זכות השימוש והחזקה בלבד.

ביום 17.4.11 ניתנה החלטה בהליך זה, בה נדחו טענות החייב והמשיבה בדבר אי התאמת הסוגיה להידון בדרך של המרצת פתיחה. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט העליון ביום 17.7.11 (רע"א 3963/11). בהחלטה מיום 17.4.11 הוריתי גם על צירוף יורשי המנוחה להליך, היורשים צורפו וניתנה להם אפשרות להעלות טיעוניהם. בעניין זה יצוין, כי טענות עובדתיות שהועלו בתגובת יורשי המנוחה תימחקנה ככל שהן מתייחסות למשיבים 3-5 ו- 7 היות והן לא נתמכו בתצהיר, הגם שניתנה להם ההזדמנות לעשות כן (ר' ההחלטה מיום 22.8.11).

בין לבין, נפטר המשיב ביום 16.5.11.

עניינה של החלטה זו הוא בשאלת הזכויות בבית.

טענות הצדדים

3.         לטענת המנהלים המיוחדים, רישום הבית על שם המנוחה הינו פורמלי בלבד, אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי ומשמש את החייב (ולאחר מותו את עזבונו) להוצאת הבית ממצבת נכסיו. הבית נבנה על-ידי החייב ויועד מלכתחילה לבני הזוג. בני הזוג, וכיום המשיבה, מתגוררים בבית מאז בנייתו לפני למעלה מ- 40 שנה והמנוחה, הלכה למעשה, מעולם לא התגוררה בנכס, פרט לתקופה קצרה בה גרה בו ביחד עם בני הזוג. במשך עשרות השנים בהן בני הזוג גרו בבית, תחזקו אותו, השתמשו בו באופן בלעדי ונהגו בו מנהג בעלים. בני הזוג לא החזירו למנוחה את הבית ולא שילמו לה בעד השימוש בו. מאז מות המנוחה לפני למעלה מ- 10 שנים, בני הזוג המשיכו להתגורר בבית ואף אחד מיורשי המנוחה לא העלה טענות בעניין הבית, לא ביקש צו ירושה ולא דרש דמי שכירות. החייב עצמו הודה, הן בחקירתו מיום 8.11.09 במשרדי הכנ"ר והן בהצהרות הון שהגיש לרשויות המס בשנים 2000 ו- 2003, כי הינו הבעלים של הבית. העובדה כי בני הזוג יונה הינם הבעלים של הבית עולה גם מעדותה של המשיבה. הרישום במרשם המקרקעין הינו היסטורי ופורמלי בלבד, ומלכתחילה לא שיקף את מצב הזכויות האמיתי ובוודאי שלא היום. ההלכה היא כי חרף הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 בית המשפט מוסמך לתקן את הרישום ולהצהיר על פלוני כבעל זכויות בנכס מקרקעין בניגוד לאמור במרשם וזאת לאור המצב המהותי השורר בשטח. סמכות זו עוגנה בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקרים כגון זה שלפנינו בו אין מעורבות של צד שלישי שרכש זכויות במקרקעין בתמורה ובתום לב ובהסתמך על הרישום הפגום. טענות המשיבה כי קיבלה במתנה מאמה את זכות השימוש והחזקה הבלעדית בבית (להבדיל מזכות הבעלות) וכי הבית מעולם לא שימש כבטוחה לעסקי החייב, לא נתמכו בראיות ובכל מקרה, אינן רלוונטיות. בטענת המשיבה כי הבית הינו נכס חיצוני אשר בני הזוג התכוונו ליצור בו הפרדה רכושית, מקופלת הודאת המשיבה כי קיבלה במתנה מאמה את זכות הבעלות בבית, להבדיל מזכות השימוש והחזקה. הנסיבות מלמדות כי הבית הוענק מלכתחילה לשני בני הזוג, אולם, גם לגישת המשיבה כי הבית הוענק רק לה, הרי מדובר בבית מגורים שמנוהלים בו משק בית וחיי משפחה משותפים במשך עשרות שנים, ולפיכך ברבות השנים הפך ממילא לנכס משותף מכוח חזקת השיתוף. הראיה היחידה בה נאחזת המשיבה להוכחת הפרדה רכושית בדירת המגורים הינה העובדה שרישום הבית נותר על-שם אימה המנוחה שנפטרה לפני למעלה מעשור. אולם, החייב הודה כי הרישום לא היה בעל משמעות בעיני בני הזוג. המסקנה היא כי הבית הינו בבעלותם המשותפת של בני הזוג יונה, בין אם מהיום הראשון עת ניתן לשניהם במתנה מהמנוחה, ובין אם ברבות השנים הפך להיות בבעלות השניים מכוח חזקת השיתוף, וזאת לאחר שניתן למשיבה במתנה מאמה. הדבר מדבר בעדו ובהתאם לכלל עובר נטל ההוכחה למשיבים.

לטענת המשיבים, הטענה כי הבית שייך לחייב נסמכת רק על העובדה כי החייב גר בבית עם אשתו ותחזק אותו. תמליל החקירה ותמצית החקירה שנערכו על-ידי המנהלים המיוחדים והכנ"ר אינם מלאים ואינם משקפים את מלוא תשובותיו של החייב שניתנו בחקירה. לכך יש להוסיף, כי החייב נחקר כשהיה חולה. בכל מקרה, אין באמור בתמליל כדי להקנות זכויות בנכס לחייב או למנהלים המיוחדים. הבית רשום על שם המנוחה, ומשהלכה לעולמה הוא שייך ליורשיה. לטענה כי החייב מנסה להבריח נכסים אין על מה לסמוך, שכן, לפני כ- 40 שנה, עת נכנס החייב להתגורר בבית לא יכול היה לצפות כי יוכרז כפושט רגל. בפועל, מלוא תמורת המגרש שולמה על-ידי המנוחה, כך גם עלות הבניה, והחייב שימש כמבצע ומנהל עבודה בלבד. מרכז חייה של המנוחה, לפחות ב- 10 השנים הראשונות שלאחר הבניה, היה בבית ובני הזוג נכנסו לגור עימה תוך שהמשיבה נעזרת במנוחה בגידול הילדים. המנוחה העניקה במתנה למשיבה את זכות השימוש והחזקה הבלעדית בבית. בני הזוג ראו בזכות זו כמתנה למשיבה בלבד והבית לא הועמד כבטחון כלשהו לעסקי החייב. השנים הרבות בהן חי החייב יחד עם המשיבה בבית לא שינו את תפיסת הצדדים בעניין זה, והראיה היא כי הנכס לא נרשם על שם החייב. טענת המנהלים המיוחדים כי החייב השקיע בבית ושיפץ אותו, נסתרה בהסבר החייב כי דובר בהתאמות רפואיות. בהצהרות ההון ציין החייב כי עלות ההשקעה ברכישת הבית היתה אפס. הצהרות ההון משקפות את נכסי התא המשפחתי המשותף כלפי חוץ, ואין בהן כדי לקבוע בחלוקה הפנימית בין בני הזוג את הבעלות או הזכויות בבית. לכך יש להוסיף, כי החייב אינו יכול לקנות לעצמו זכויות על-ידי רישומן בהצהרת ההון. לא הוכח כי המשיבה חתומה על הצהרת ההון או כי תוכן ההצהרה משקף את ידיעתה או הסכמתה. בכל מקרה, המסמך הוגש בחלקו ולא ניתן להסתמך עליו. אף לגישת המנהלים המיוחדים, הרי שמשהמתנה לא נרשמה מדובר בהתחייבות לעשות עסקה בלבד. הנטל להוכיח שיתוף בנכסים מוטל על הטוען לשיתוף בהם, ובענייננו - על המנהלים המיוחדים. לאור הרישום בפנקס הזכויות חל נטל מוגבר, והיה על המנהלים לצרף בנסיבות העניין תצהיר, למרות הכלל כי בעל תפקיד אינו נדרש לתמוך טענותיו בתצהיר. בהעדר תצהיר חלה החזקה כי הגשתו היתה פועלת לרעת המנהלים המיוחדים. בכל מקרה, הרישום מהווה מסמך בכתב, ולא ניתן לקבל טענה בעל-פה כנגדו.

דיון

4.         רישום הזכויות בחלקה אינו משקף את מצב הזכויות בבית, שכן, רישום הבית לא הוסדר, המנוחה, על-שמה רשומה החלקה, הלכה לעולמה לפני למעלה מ- 10 שנים. המנוחה לא הותירה אחריה צוואה, ומאז מותה לפני למעלה מ-10 שנים לא ביקשו יורשיה להוציא צו ירושה.

5.         הלכה היא, כי למרות הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 לפיה הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, לבית המשפט הסמכות, בהתקיים תשתית ראייתית מספקת, לקבוע כי רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי (ע"א 5793/96 ח' חיים ואח' נ' א' חיים, פ"ד נא(5) 625, פיסקה 5). גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 הקובע כי: "(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". סמכות זו, מקבלת משנה תוקף במקרה כגון זה שלפנינו, בו הרישום אינו משקף את מצבו הפיזי של הנכס ומי שרשומה כבעלת הזכויות בו אינה בין החיים. ואכן, המשיבים לא חלקו על כך כי עקרונית קיימת סמכות לבית משפט להצהיר על בעלות במקרקעין, אולם, לדידם, בשל תוקפו של הרישום חל על המנהלים המיוחדים נטל הוכחה מוגבר ובכלל לא ניתן להעלות טענות בעל-פה כנגד הרישום, המהווה מסמך בכתב. המנהלים המיוחדים מצידם טענו כי הדבר מדבר בעד עצמו.

במקרה שלפנינו, מוטל נטל ההוכחה על המנהלים המיוחדים על-פי הכלל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה. לא מצאתי נימוק להיפוך הנטל. סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דן בחובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו, והוא אינו מהווה מקור להעברת הנטל אל כתפי המשיבים במקרה זה. מנגד, לא מצאתי כי על המנהלים המיוחד מוטל נטל מוגבר. רישום המקרקעין במרשם אכן מהווה, ככלל, ראיה חותכת לתוכנו, אולם, כאמור, במקרה זה הוא אינו משקף מצב הזכויות ולכן הרישום כראייה חותכת מאבד במידת מה ממשקלו. אינני מקבל הטענה כי הרישום במרשם מהווה מסמך בכתב לצרכי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, שכן, המרשם אינו המסמך יוצר ההתחייבות לגביו קובע סעיף 80 כי אין לקבל כנגדו טענה בעל-פה, אלא הוא מהווה מרשם דקלרטיבי על קיומה של ההתחייבות. אף אם הייתי קובע כי המרשם מהווה מסמך בכתב, באין חולק כי הוא אינו משקף את מצב הזכויות, אין עוד משמעות למעמד הניתן לו בגדרי סעיף 80. בכל מקרה, כפי שציינו המנהלים המיוחדים, המסכת העובדתית נפרסה על-ידי המשיבים, והמחלוקת בין הצדדים הינה רק במסקנות המשפטיות העולות ממנה. משכך, לא מצאתי גם מקום לחייב המנהלים המיוחדים בהגשת תצהיר, כאשר הכלל הנוהג הוא כי בעל תפקיד אינו מחויב לתמוך טענותיו בתצהיר.

6.         מחומר הראיות עולה כי הבית נבנה מלכתחילה למגורי בני הזוג: בני הזוג נכנסו לגור בו בסמוך לאחר מועד סיום הבנייה ומאז הם התגוררו בו למעלה מ- 40 שנה, וכיום המשיבה ממשיכה להתגורר בו. במהלך השנים נשאו בני הזוג בהוצאות תחזוקת הבית והתאימו אותו לצרכיהם. בני הזוג לא שילמו למנוחה או ליורשיה דמי שימוש בבית. המנוחה אמנם התגוררה ביחד עם בני הזוג תקופה של כ- 10 שנים לאחר בניית הבית, אולם, לדברי המשיבה, המנוחה היתה מסתובבת בין ילדיה, רוב הזמן היא שהתה עם בני הזוג, וכשהילדים גדלו היא הלכה לדירה שלה בה התגוררה גם קודם לכן (ר' עדות החייב, פרו' מיום 21.2.11, עמ' 5 ש' 5-9 וכן עדות המשיבה בעמ' 8 ש' 5-8; כן ר' עדות אלי חפץ בפרו' מיום 8.9.11, עמ' 5 ש' 9-12). הטעם אותו נתן החייב לחזרת המנוחה לביתה (עמידה בתנאי דמי מפתח) אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה.

הטענה כי הזכות שהוענקה הינה זכות השימוש והחזקה בלבד, להבדיל מזכות הבעלות, סותרת את העובדות בשטח, את מנהג בני הזוג בבית מנהג בעלים, העובדה כי בני הזוג לא שילמו עבור השימוש וכי יורשי המנוחה לא ביקשו להצהיר או ליטול כל חלק בבית לאחר מות המנוחה. בעניין זה העיד החייב כי:

"...החותנת שלי שהיא הייתה ממשפחה אמידה, אהבה מאד את בתה, והיא רצתה מהזווית שלה להגן על בתה שלימים לא תזדקק, מפני שאני כבר אז התחלתי להתעסק בבנייה ולקחת סיכונים, אז היא רצתה שיהיה לה בבעלות שלה , של אשתי, ובהתחלה היא לא נתנה את זה...ולימים עניין הבעלות הרישומית לא היה בראש מעיננו" (פרו' מיום 21.2.11 עמ' 4 ש' 20-22; עמ' 5 ש' 1-4 (הדגשות לא במקור)).

כאשר עומת החייב עם הטענה כי הזכות בבית הינה זכות חזקה בלבד, טען שהיות והבעלות אינה רשומה בטאבו אזי שמדובר בזכות חזקה בלבד (פרו' מיום 21.2.11 עמ' 6 ש' 14-20). מדברים אלה ניתן ללמוד כי גישת החייב הינה כי שאלת הבעלות נלמדת רק מהרישום. בגישה זו אוחזת גם המשיבה אשר העידה:

"ש. את אומרת שכל ילד קיבל משהו ואת קיבלת את הדירה הזאת?